אודות

מהו מקור השם לגיול? ההשפעה העיקרית על צורת הלג'ולה הקלאסית היא ככל הנראה סכין האבזם ההיספני של ספרד האנדלוסית, "הנבג'ה".

הלגיולה תוכנן לראשונה בשנת 1829 על ידי ז'אן-פייר קלמלס. הצורות הקדומות ביותר של סכין הלגיולה היו בעלות להב ישר וטופלו, מה שמכונה סריג הלגיול; נראה כי הלגיאולה הקלאסית דמוי הנבג'ה פותחה בסביבות 1860. לליטויולה קלמיטס היה "חצי מנעול" על הלהב בו הקרנה קטנה בקצה הצאצאים (mouche) מפעילה לחץ על כניסה מקבילה בעקב. 

להב כאשר הסכין פתוחה; זו, ולא מערכת הנעילה המלאה של הנבג'ה, נותרה תכונה קבועה בסכינים של לאגיולה לאחר מכן ועד היום. 

נדידות עונות של רועים ורועי בקר בין ספרד קטלונית לדרום צרפת בקיץ ובחורף הציגו את הנבג'ה לצרפת. העיצוב הערבו-היספני של הנבג'ה אוחד עם זה של סכינים מתקפלות מקומיות המיוצגות על ידי דפוסים ישנים יותר כמו "הלגיאול דרייט" ו"קפוצ'אדו". התוצאה הפכה ללאגולה הקלאסית.

בשנת 1840 התווסף לכמה דפוסי הסכין של הלגיול הגריל או הטראקר הראשון (מכשיר כירורגי המשמש לניקוב חללי גוף והפגת סבלם של בקר ובעלי חיים אחרים עם נפיחות). בשנת 1880 החלו כמה דגמים של הלג'יולה עם חולץ פקקים, בתגובה לדרישות מבעלי הברים באוברן, ומסעדות בפריס.

הלגיולה המסורתית

הלגיולה המסורתית עושה שימוש בלהב יחיד, אך לעיתים מתווסף חולץ פקקים או כלי אחר. זה מצריך ידית גמורה עוד יותר רזה, שצורתה ידועה בצורה מפוארת כ"רגל הגברת ", החיזוק בבסיס דומה לכף רגל. 

ניתן למצוא "צלב הרועים" המורכב מ 6-8 סיכות מתכת משובצות היוצרות צלב על ידית כמה לגוולות מסוף המאה ה -19 ועד ימינו. קישוט זה הוא התייחסות לאגדה של רועים קתוליים הזקוקים לצלב לתפילה במהלך נדידתם העונתית בין ההרים והשפלה. הרחק מכל קפלה או קתדרלה, היה הרועה משליך את להב הלהבה הפתוח כלפי מטה לאדמה, וחושף את הצלב הנראה על הידית לצורך תפילה.

מיתולוגיות ומיתוסים על הדבורה

יש הרבה מיתולוגיות לגבי החרק המתואר באביב. אגדה מזהה את העיצוב כדבורה שהוענק על ידי הקיסר נפוליאון הראשון (הדבורה אומצה כסמל שושלתי על ידי נפוליאון) כהוקרה לאומץ לבם של חיילים מקומיים. 

עם זאת, "הדבורה" שעל סכיני הלגיולה הוצגה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, יותר ממאה שנה לאחר מות הקיסר. מבחינה טכנית, "la ABEILLE" (הזבוב) הוא סוף הצאצאים, היושב מעל החלק המסתובב של הלהב. החלק העליון הורחב ויוצר מנוחת אגודל. בסכיני לגוויולה ישנים יותר סוגים של קפיצים מעוטרים שלא בהכרח כוללים חרקים.

ישנם כ- 109 צעדים לייצור למיגול של מקשה אחת (להב בודד), בערך 166 לציר שני חלקים (להב וכלי אחד אחר), וכ- 216 לדגם של שלושה חלקים (להב ושני כלים – בורג פקקים ו awl). השם Laguiole שימש מאז כיעוד לסימנים מסחריים ליישומים שונים אחרים, כך שניתן לרכוש, למשל, סט פקקי "כף לגומיולה", כף או סכין סטייק.

סכיני לגיול קלאסיים

סכיני לאגיול קלאסיים כוללים מתאר דק ורזה. אורכם כ -12 ס"מ כאשר הם סגורים, עם להב צר ומחודד בצורת חצי יטאגן, צאצאי גב פלדה (slipjoint) ואיכות יצור גבוהה. באופן מסורתי, הידית הייתה עשויה קרן בקר; עם זאת, בימינו משתמשים לפעמים בחומרים אחרים. 

חומרים אלה כוללים עץ יער צרפתי, יער אקזוטי מכל רחבי העולם ושנהב ממותי מאובן מאלסקה או סיביר. המעצב הצרפתי פיליפ סטארק עיצב מחדש את סכיני הלגיולה בעזרת אלומיניום לאחיזה, אך זו הייתה רק תחייה של דגם 1910. הלהב עשוי לעתים קרובות מפלדת אל חלד או מפלדה גבוהה פחמן, כאשר פלדות XC75 הן 0.75% פחמן ו- XC100 הוא 1% פחמן.